ד"ת לרגל היארצייט ה 3 של ר' יהודה בן ר' אהרון משה ז"ל

בס"ד

תשפ"ד

ברשותכם.

כבר עברו 3 שנים מאז פטירת אבינו ר' יהודה בן ר’ אהרון משה ז"ל. זכרונו עדיין טרי בליבינו. ובכל זאת נשאלת השאלה איך ממשיכים לזכור אותו. ורציתי לתת לזה 2 תשובות.

האחד זה להסתכל לשנה שעברה ולחשוב איך אבינו היה מתייחס לאירועים השונים . והשני איך נוכל להמשיך ללמוד ממנו.

אז איך אבינו היה מתייחס לדברים שקראו ב12 חודשים האחרונים. קודם ראוי להזכיר 6 אירועים מיוחדים, ואעשה זאת בקצרה. ה7 באוקטובר,נפילת שי אוריאל בן שמעון וכרמית פיזם ונפילת רואי בן נפתלי ואריאלה מילר-דניאלס. ומצד שני הולדת דב שיאון ואורי חיים יהודה, וגם העברת אומה לבית שלום.

לאבא שלי היה כנראה קשא מאוד לקבל ולעכל 3 האירועים הראשונים. אולי ניתן להגיד, נחסך ממנו.

Het is hem bespaard gebleven.

ובכל זאת נראה לי ש 3 האירועים האחרים היו גוברים עליהם. איך שהוא שמח כל רגע לראות את מאיר היה שמח עם דוב ואורי וגם עם אריה. וגם הוא היה שמח לדעת שאומה מצאה מקום טוב ובטוח בבית שלום. כמו שאמרתי בהספד בעת הלוויה, ובחרת בחיים היית רואה את כוח החיים גובר על כוח המוות.

כמו בשיר שאהב ושרנו לו בשעות האחרונות שלו.

ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם יתברך. גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך אני עומד. לכן היה להבנתי מתמקד ל3 דברים הטובים.

ועכשיו לתשובה השנייה. איך נוכל להמשיך ללמוד ממנו.

השנה שעברה שאלתי האם יש דבר כזה ע"נ לבנאדם שנפטר (אחרי שנת האבל).

אע"פ שבאיטליה נוהגים להזכיר למנוחת נפש לכל המתים בכל עליה לתורה עוד לפני החיים, האשכנזים לא.

אז אמרתי שבכל זאת אחרי אירועי תתנ"ו כשהתקינו תפילת אב הרחמים ומנהגי יזכור במתנת י"ד גם באשכנז נוהגים להזכיר המתים ולהתפלל לע"נ בצורה מצומצמת.

בכל זאת עדיף לע"נ לדבר או לעשות משהו שלמדנו מהמנוח. דהיינו הבנאדם הוא הוא המעשים שלו. ולמעשים של בנאדם בחייו יכולים להיות השלחות אחרי חייו.

בשבילי זה יחסית קל במקרה של אבינו ז"ל. למשל, למדתי קריאת התורה מאבי ז"ל אז אוכל כביכול להגדיל המעשה שלו שלימד אותי לקרוא באמצעות כל קריאה בתורה בציבור. אז בכל פעם שאני קורא בתורה אני מרגיש שאני עושה את זה גם לע"נ אבינו ז"ל או להגדלת המעשים שלו.

אז חשבתי לנכון גם לבקש לעשות זאת בפרשת שופטים בהולנד. לכאורה לא היה צורך בבית כנסת הקרוב. אז קודם חשבתי, חבל, דווקא ביארצייט, זה דבר שלמדתי מאבי ואני רוצה לעשות משהו לע"נ, אולי נשאל עוד פעם ואנסה להסביר, ככה שבכל זאת יתנו לי לקרא. אולי קצת "חוצפה ישראלית יעזור.."

ואז נזכרתי שבמצב כזה אבא שלי היה בטח מוותר. לא היה מחפש כבוד. ואולי זה הדבר היותר גדול ויותר חשוב שאפשר ללמוד ממנו. אז רציתי רק ללמוד דבר קטן בנושא זה.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג/ב:

כל המחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת.

והיום יותר נהוג להגיד. כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו וכל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו. אז שאל הרב חיים גולדוויכט ז"ל מה זה משנה בין כה וכה לא משיגים אחד את השני. דהיינו הבן אדם לא משיג את הכבוד. אם הבן אדם רודף את הכבוד, הכבוד בורח לו, ואם הוא בורח מן הכבוד אפילו שהכבוד ירדוף לא יוכל להשיגו, שהרי הוא בורח. אז הוא (הרב גולדוויכט ז"ל) אמר, רואים את ההבדל אחרי 120 שנה כשבן אדם מפסיק לברוח ולרדוף. אז אם רדף אחרי הכבוד, הכבוד יברח עוד ועוד, ואם ברח מהכבוד הכבוד ישיג אותו מהר.

משה בריל, בית שמש.